<h1>סמ"ג עשין סימן קכ"ג</h1>
<h2>דף לח:</h2>
מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע (רמב"ם שבועות פי"א ה"א) ואומר (בראשית כ"ד ג') ואשביעך בה' א-להי השמים וא-להי הארץ, והשבועה בין בשם המיוחד בין בכינוי כך המסקנא בפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב'). ואסור לישבע בדבר אחר עם [שם] שמו וכל המשתף דבר אחר עם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם (לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש) כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ג א'). ומותר לאדם לישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו במצות ואע"פ שהוא מושבע ועומד [עליה] מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (רמב"ם שם ה"ג).
גרסינן בפרק שבועת הדיינים (ל"ח ב') אמר רבא האי מאן דאשבע בה' א-להי ישראל ולא אתפשיה חפצא בידיה נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר, ומשביע בנקיטת חפץ כעין שמצינו באברהם שהשביע לאליעזר בנקיטת המילה (רש"י ד"ה לאתפוסי) שנאמר שים נא ידך תחת ירכי. אחז תפילין בידו והשביעו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הוא, ודלא כרב פפא (שם), השביעו מיושב אינו חוזר ונשבע מעומד, ותלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו והוא יושב ותפילין בידו (ע"פ רמב"ם שבועות פי"א הל' י"א—י"ב). כתב רבינו משה (שם הל' י"ג) שאין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא בנקיטת חפץ בלבד שאין הנשבע היסת אוחז חפץ. וכתב רב סעדיה, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בשעת שמשביעין שבועת היסת כדי לאיים עליו (לשון רמב"ם שם) ואומר החזן, ראובן תובע כך וכך מי שיש עליו כלום מתביעה זו יהיה באלה ויגמור החרם על המנהג זהו לשון רב סעדיה. וצריך להתישב בדבר שהרי כשמדקדק בפרק שבועת הדיינים (מ"א א' עי' תד"ה מאי) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אינו אומר דאיכא בינייהו שיהא בדאורייתא נקיטת חפץ ולא בדרבנן ומייתי לה התם בשמעתא דשבועת היסת. ויש לפרש שלא רצה לומר כן מפני ששאר שבועות דרבנן יש שם נקיטת חפץ כדגרסינן בירושלמי דפרק הכותב (כתובות דף נ"ה ב') על שבועת הפוגמת כתובתה ושאר שבועות דרבנן השנויות שם אמר רבי זירא כולם כעין שבועת התורה ירדו להם, וגם בפרק השולח (גיטין ל"ה א') גבי שבועת האלמנה דרבנן גבי נמנעו מלהשביעה פירש רבינו שלמה מפני שבועת אלמנה חמורה שיש שם נקיטת חפץ.
שבועת הדיינים בין שהייתה של תורה בין שהייתה של דבריהם בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי או בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים, ואין משביעין [אותו] הדיינים אלא בלשון הקדש (ע"פ רמב"ם שבועות פי"א ה"ח ע"ש בנו"כ). ומכל מקום צריך להודיע את הנתבע עד שיהא מכיר לשון השבועה (ע"פ רמב"ם שם הי"ד). כיצד מפיו, כגון שאומר הריני נשבע [בה'] (ב)א-להי ישראל, במי ששמו רחום במי ששמו חנון שאיני חייב לזה כלום, וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' או ארור למי ששמו רחום אם יש לזה כלום אצלו, וכיצד מפי הדיינים, כמו שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן, כענין שנאמר (במדבר ה' כ"א—כ"ב) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרה האשה אמן אמן, או שאמרו לו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' א-להי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן זו היא שבועת הדיינים (ע"פ רמב"ם שם הל' ט'—י'). וכשמשביעין אותו אומר [לו] הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין (שבועות כ"ט א'). ופירש רש"י במסכת שבועות (ל"ח ב' ד"ה בספר) וכן כתב רב אלפס בשערים שלו (שער ג') שבדורות האחרונים בטלו שבועת השם בבית דין שלא ישתומם העולם בעוון שבועת שקר ותיקנו להחרים בארור בעשרה.
<h2>דף לט.</h2>
כל מי שנתחייב שבועת הדיינים בין שהיתה מן התורה בין שהיתה מדבריהם מאיימין עליו כמו שיתבאר וכל מי שנתחייב בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם אין צריך איום (ע"פ רמב"ם שבועות פי"א הט"ו), וכיצד מאיימין על השבועה, מסקינן בפרק שבועת הדיינים, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם וגו' וכל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בדינו ומרשעים דמשפחתו בדין חמור רק שאינו חמור כדין העובר ורשעים אחרים בדין קל וכל הצדיקים פטורים, וכאן ממנו וממשפחתו בדין אחד מפני שמחפין עליו שנאמר (קהלת ה' ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר (ישעי' נ"ח ז') ומבשרך לא תתעלם, ומרשעים דעלמא בדין חמור, ולא עוד אלא שגורם להפרע משונאיהם של ישראל אף מן הצדיקים בדין קל שנאמר (ירמי' כ"ג י') כי מפני אלה אבלה הארץ, כל עבירות שבתורה תולין לו עד שלש דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר (זכריה ה' ד') הוצאתיה נאם ה' ובאה ולנה אל בית הגנב וגו' זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חברו וטוענו בחנם ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו, וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן השבועה מכלה אותן (ע"פ לשון רמב"ם שם הט"ז והגמרא). אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטען חבירו, וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו הולכין להם, אמר הריני נשבע וחבירו תובעו העומדים לשם אומרים זה לזה סורו נא מעל [אהלי] האנשים הרשעים האלה (רמב"ם שם הל' י"ז—י"ח). ומסיק שם בשלמא נשבע יש בו איסורא אם נשבע לשקר אלא המשביע למה, ומתרץ כדתניא שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. ומפרש ר"ת שאם נשבע לשקר יש עליו עונש שבועת שקר וגם על המשביעו שגרם כל זה שלא היה לו לישא וליתן עם זה, ואם נשבע באמת יש על המשביע עונש שבועת שוא שהשביעו ועל הנשבע יש עונש שבועת שוא בחנם שנתגלגלה על ידו. אמנם בתוספתא (שבועות פ"ו ה"ג) גרסינן בין שניהם אין השבועה יוצאת מבין שניהם אם הנשבע נשבע לשקר השבועה חלה עליו ואם נשבע באמת סוף שעונש שבועת שוא בא על המשביעו. וכן פירש רבינו חננאל (ל"ט א' כפירוש ר"ת הנ"ל). אע"פ שאין מאיימין איום זה לא בשבועת טענת ספק ולא בשבועת היסת צריכין הדיינין להרחיק מהם השבועה בכל היכולת (ע"פ רמב"ם שם הי"ט).
